בן

Hebrew

Etymology 1

Root
ב־ן (b-n)
3 terms

From Proto-Semitic *bin-. The unchanged form can still be found as a construct in certain proper nouns like יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן (“Joshua son of Nun”) or בִּנְיָמִין (“Benjamin”).

Pronunciation

• (reconstructed Biblical) IPA^(key): /beːn/
• (Tiberian) IPA^(key): /ben/, [beːn]
• (Modern Israeli) IPA^(key): /ben/

• Audio:

  (file)

• Rhymes: -en
• Rhymes: -ɔn

Noun

בֵּן • (bén) m (plural indefinite בָּנִים, singular construct בֶּן־, plural construct בְּנֵי־, feminine counterpart בַּת)

1. son
2. (no longer productive) A direct male descendant.

   בן אדם ― bén-adám ― a human (literally, “a son of Adam”)

   בן ישראל ― bén-yisraél ― an Israelite (literally, “a son of Israel”)

3. A guy, a boy.
4. (no longer productive, construct state) Possessor of (knowledge, ability, etc.)

   בן דעת ― bén dá'at ― someone legally competent

   בן תורה ― bén torá ― someone devoted to the Torah

5. (construct state) Used in expressing the age of a man, a boy, or the referent of a masculine noun: age, aged.

   הוא בן שש. ― hú bén shésh. ― He is six years old. (literally, “a son of six”)

   • Tanach, Genesis 7:6, with translation of Robert Alter:

     וְנֹ֕חַ בֶּן־שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וְהַמַּבּ֣וּל הָיָ֔ה מַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃

     Noah was six hundred years old when the Flood came, water over the earth.

   • 2011 September 28, Nir Hasson (ניר חסון), in Haaretz online:

     בית קברות בן 4,000 שנה שופך אור על י־ם בתקופת הברונזה

     bét-k'varót bén 4,000 shaná shofékh ór ál y-m bit'kufát-hab'rónza

     4,000-year-old cemetery sheds light on Bronze-Age Jerusalem

Usage notes

• In colloquial Modern Hebrew, the plural יְלָדִים is generally used to refer to children (of mixed or unknown sex) while בָּנִים is generally used to refer to boys.
• When constructing new forms, the Aramaic loanword בַּר (bar) is more common, e.g. בַּר דַּעַת (bar dá'at), בַּר קַיָּמָא (bar kayamá).

Declension

Declension of בֵּן

	isolated forms		with possessive pronouns
Number:	State:	form	Person:	singular		plural
				m	f	m	f
singular	indefinite	בֵּן	first	בְּנִי		בְּנֵנוּ
	definite	הַבֵּן	second	בִּנְךָ	בְּנֵךְ	בִּנְכֶם	בִּנְכֶן
	construct	בֶּן־	third	בְּנוֹ	בְּנָהּ	בְּנָם	בְּנָן
plural	indefinite	בָּנִים	first	בניי / בָּנַי		בָּנֵינוּ
	definite	הַבָּנִים	second	בָּנֶיךָ	בנייך / בָּנַיִךְ	בְּנֵיכֶם	בְּנֵיכֶן
	construct	בְּנֵי־	third	בָּנָיו	בָּנֶיהָ	בְּנֵיהֶם	בְּנֵיהֶן

Derived terms

• אָבוֹת אָכְלוּ בֹּסֶר וְשִׁנֵּי בָּנִים תִּקְהֶינָה (avót akh'lú bóser v'shiné baním tik'héna)
• בֶּן אָדָם (ben adám, “human being”)
• בֵּן אַחַר בֵּן (ben akhár ben)
• בֶּן אֱנוֹשׁ (ben enósh, “human being”)
• בֶּן בַּיִת (ben báyit, “roommate”)
• בֶּן בְּלִיַּעַל (ben bliyá'al, “roughneck, scoundrel”)
• בֶּן בְּרִית (ben brit, “ally”)
• בֶּן גִּיל (ben gil, “of age”)
• בֶּן דּוֹד (ben dod, “cousin”)
• בֶּן הַזְּמַן (ben hazmán, “contemporary”)
• בֶּן זוּג (ben zug, “spouse”)
• בֶּן זוֹנָה (ben zoná, “son of a bitch, motherfucker, badass”)
• בֶּן זְקוּנִים (ben zikuním, “youngest child”)
• בֶּן חוֹרִין (ben khorín, “freeman”)
• בֶּן טוֹבִים (ben tovím, “one from a good family”)
• בִּן לַיְלָה (bin láyla, “overnight”)
• בֶּן מֶלֶךְ (bén mélech, “prince”)
• בֶּן מִשְׁפָּחָה (ben mishpakhá)
• בֶּן עֲרֻבָּה (ben arubá, “hostage”)
• בֶּן פּוֹרָת יוֹסֵף (ben porát yoséf)
• בִּן רֶגַע (bin réga, “instantly”)
• בֶּן תּוֹרָה (ben torá)
• בֶּן תְּמוּתָה (ben tmutá, “mortal”)
• בֶּן תַּעֲרוֹבֶת (ben ta'aróvet, “mixed breed”)
• בֶּן תַּרְבּוּת (ben tarbút, “cultured person”)
• בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (bne yisra'él, “Israelites”)
• בִּנְיָמִין (binyamín, “Benjamin”)

Proper noun

בֵּן • (bén) m

1. a male given name, Ben

Etymology 2

Root
ב־י־ן (b-y-n)
7 terms

Verb

בָּן • (bán) (pa'al construction)

1. (rare, archaic) to understand.
   • Tanach, Psalms 5:2, with translation of the Jewish Publication Society:

     אֲמָרַי הַאֲזִינָה יהוה בִּינָה הֲגִיגִי

     amaráy ha'azína YHWH bína hagigí

     Give ear to my words, O LORD, consider my meditation.

Conjugation

Conjugation of בָּן (see also Appendix:Hebrew verbs)

non-finite forms		to-infinitive		לָבִין
		action noun		בִּינָה
finite forms		singular		plural
		m	f	m	f
past	first	בַּנְתִּי		בַּנּוּ
	second	בַּנְתָּ	בַּנְתְּ	בַּנְתֶּם	בַּנְתֶּן
	third	בָּן	בָּנָה	בָּנוּ
present		בָּן	בָּנָה	בָּנִים	בָּנוֹת
future	first	אָבִין		נָבִין
	second	תָּבִין	תָּבִינִי	תָּבִינוּ	תָּבֵנָּה1
	third	יָבִין	תָּבִין	יָבִינוּ	תָּבֵנָּה1
imperative	positive	בִּין	בִּינִי	בִּינוּ	בֵּנָּה1
	negative	אַל + Second person future tense

¹ Rare in Modern Hebrew.

Etymology 3

Preposition

בָּן • (ban)

1. (poetic or archaic) Form of בְּ־ (b'-) including third-person feminine plural personal pronoun as object.