מיין

See also: מײַן

Hebrew

Etymology 1

Root
מ־י־ן (m-y-n)

From the root מ־י־ן .

Verb

מיין / מִיֵּן • (miyén) third-singular masculine past (pi'el construction)

1. to sort

Conjugation

Conjugation of מיין / מִיֵּן (see also Appendix:Hebrew verbs)

non-finite forms		to-infinitive: למיין / לְמַיֵּן
finite forms		masculine singular	feminine singular	masculine plural	feminine plural
past	first person	מיינתי / מִיַּנְתִּי		מיינו / מִיַּנּוּ
	second person	מיינת / מִיַּנְתָּ	מיינת / מִיַּנְתְּ	מיינתם / מִיַּנְתֶּם	מיינתן / מִיַּנְתֶּן 1
	third person	מיין / מִיֵּן	מיינה / מִיְּנָה	מיינו / מִיְּנוּ
present	all persons	ממיין / מְמַיֵּן	ממיינת / מְמַיֶּנֶת	ממיינים / מְמַיְּנִים	ממיינות / מְמַיְּנוֹת
future	first person	אמיין / אֲמַיֵּן		נמיין / נְמַיֵּן
	second person	תמיין / תְּמַיֵּן	תמייני / תְּמַיְּנִי	תמיינו / תְּמַיְּנוּ	תמיינה / תְּמַיֵּנָּה 2
	third person	ימיין / יְמַיֵּן	תמיין / תְּמַיֵּן	ימיינו / יְמַיְּנוּ	תמיינה / תְּמַיֵּנָּה 2
imperative	second person	מיין / מַיֵּן	מייני / מַיְּנִי	מיינו / מַיְּנוּ	מיינה / מַיֵּנָּה 2
notes		Uncommon in modern informal Hebrew, but used in formal speech and writing. Uncommon in modern Hebrew.

Etymology 2

From English Maine.

Proper noun

מיין / מֵיְן • (meyn) f

1. Maine

Yiddish

Verb

מיין • (meyn)

1. inflection of מיינען (meynen):
   1. first-person singular
   2. imperative singular

Determiner

מיין • (mayn)

1. (nonstandard) Unpointed form of מײַן (mayn).