לוּקוֹ

Judeo-Italian

Etymology

Inherited from Classical Latin locus, from Old Latin stlocus, from Proto-Italic *stlokos, ultimately from Proto-Indo-European *stel- (“to put, to place; to be stiff, firm”). For the irregular plural, compare Old Italian locora, obsolete plural of loco.

Noun

לוּקוֹ (luqo /luco/) m (plural לוֹקֵירִי (luqeri /⁠lucheri⁠/))

1. place
   • 16^th century [750–450 BCE], “לוּ לִיבֵירוֹ דֵי יִרְמִיַהוּ [Lu libero de Jirmiau, The Book of Jeremiah]”, in נְבִיאִים [Neviim, Prophets]‎^[1] (manuscript), translation of נְבִיאִים [Nəvīʾīm, Prophets] (in Biblical Hebrew), chapter 7, verse 6, leaf 1, lines 14–16:

     פֵילֵיגְרִינוֹ אֵי אוֹרְפֵֿינוֹ אֵי וֵידוּוַה נוּן פְֿרוּדִיטִי אֵי סַאנְגוּוַה מוּנַה נוּן רֵיוֵירְצִיטִי אִין לוּקוֹ קוּוֵיסְטוֹ אֵי דֵירִיטוֹ דֵיאִי אַלְטֵירִי נוּן יִיטִי פֵיר מַאלִי פֵיר ווּאִי׃ (Judeo-Roman)

     pelegərino ʾe ʾorəp̄eno ʾe veduvah nun p̄ərudiṭi ʾe saʾnəguvah muna nun reverəṣiṭi ʾin luqo quvesəṭo ʾe deriṭo deʾi ʾaləṭeri nun yiṭi per maʾli per vuʾi.

     /Pellegrino e orfeno e veduva nun fruditi, e sangua munna nun reverziti in luco questo, e derito dei alteri nun jiti per mali per vui./

     Do not deceive the traveler, the orphan, and the widow, and do not spill pure blood in this place, and do not go after other gods to your harm.