בכה

Definition from Wiktionary, the free dictionary
Jump to: navigation, search

Hebrew[edit]

Etymology[edit]

Root
ב־כ־ה

From the root ב־כ־ה (b-k-_). Compare Arabic بَكَى ‎(bakā).

Verb[edit]

בָּכָה ‎(bakhá) ‎(pa'al construction, infinitive לִבְכּוֹת)

  1. To cry, weep.
    • Exodus 2:6, with Young's Literal Translation:
      וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה׃
      vatiftákh vatir'éhu 'et hayéled v'hiné ná'ar bokhé vatakhmól 'aláv vatómer miyal'déi ha'ivrím zé
      and openeth, and seeth him -- the lad, and lo, a child weeping! and she hath pity on him, and saith, `This is [one] of the Hebrews' children.'
    • אפרת גוש, תמיד כשאתה בא
      כשאתה בא אני נופלת בגללך
      אני רוצה לבכות
      אני יודעת למה באת ומה אסור לי לצפות
    • עידן רייכל, אולי הפעם
      אני בוכה לילות שלמים עלייך ועלי
      על איך שפעם ועל איך שלא עכשיו
      כשמתנפץ חלום של סתיו

Conjugation[edit]