בכה

Definition from Wiktionary, the free dictionary
Jump to: navigation, search

Hebrew[edit]

Etymology[edit]

Root
ב־כ־ה

Compare Arabic بَكَى (bakā), Ge'ez በከየ (bäkäyä).

Verb[edit]

בָּכָה (bakhá) (pa'al construction, infinitive לִבְכּוֹת)

  1. To cry, weep.
    • Exodus 2:6, with Young's Literal Translation:
      וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה׃‏
      vatiftákh vatir'éhu 'et hayéled v'hiné ná'ar bokhé vatakhmól 'aláv vatómer miyal'déi ha'ivrím zé
      and openeth, and seeth him -- the lad, and lo, a child weeping! and she hath pity on him, and saith, `This is [one] of the Hebrews' children.'
    • אפרת גוש, תמיד כשאתה בא
      כשאתה בא אני נופלת בגללך
      אני רוצה לבכות
      אני יודעת למה באת ומה אסור לי לצפות
    • עידן רייכל, אולי הפעם
      אני בוכה לילות שלמים עלייך ועלי
      על איך שפעם ועל איך שלא עכשיו
      כשמתנפץ חלום של סתיו

Conjugation[edit]